לאקורד הסיום של הטיול בחרנו בעיר הקייט והנופש - פראצ'י (כותבים Paraty וגם Parati, אבל אומרים פראצ'י. שתדעו). ג'ונגלים שמגיעים עד המים, חופים קטנים ומקסימים, עיר קולוניאלית משומרת היטב, ואנשים מקסימים. פראצ'י נמצאת בערך בחצי הדרך בין ריו לסאו פאולו, ואמנם התוכנית לפגוש שם שוב את בני המשפחה לא יצאה לפועל, אבל נהנינו מאד מאד.

במילה אחת: וואו. זה כל מה שיש לי להגיד. כנראה שכשאתר הוא אחד משבעת פלאי תבל, הוא באמת מרשים. גם כשיש מזג אויר מזעזע וכ-ל הזמן יורד גשם. תמיד שואלים בפורומים "אז מה נעשה אם ירד גשם?" והתשובה הרגילה שלי היא - תמשיכו לטייל. אז זה מה שעשינו.

סלבדור ובאהיה זה משהו אחר לגמרי, האנשים ברובם תערובת אפריקאית, הזמן נע לאט יותר, ערש תרבות הקפואיירה, המתופפים והחגיגות. הזמן שלנו היה קצר מדי, היינו שמחים לראות עוד מסלבדור המרתקת ולהנות עוד בחופי מורו השמחים.

המשפחה בסאו פאולו היתה הסיבה שהכל התחיל. הם היו בישראל, אנחנו בקשר פייסבוקי, אז למה לא לנסוע לבקר אותם ביקור גומלין? באמת למה לא? אז ביקרנו. סאו פאולו לא העיר הכי מלהיבה בברזיל, אבל נחיתה אצל משפחה ריככה את הלם התרבות בהגעה למדינה.

ברזיל. חופים, סמבה, ערים, נופים. יעד פופולארי לתרמילאים אחרי צבא וטיולים מאורגנים של בורגנים מבוגרים. אבל טיול עם המשפחה? עם הילדות? ככה לבד? כשהעלתי את הרעיון זה נשמע מטורף, אבל עם הזמן והתכנון זה פתאום נשמע אפשרי. העובדה שיש משפחה בסאו פאולו היתה הטריגר, והביצוע היה פשוט פנטסטי.

אני מאמינה גדולה ב travel light. שונאת להיסחב, שונאת להיות עמוסה. אבל אוהבת לגוון בלבוש ולא להרגיש שאני תיירת שלובשת בגדים מצ'וקמקים. בנסיעה משפחתית אנחנו בדרך כלל מסתדרים עם 2 מזוודות לארבעתנו. וזה הרבה פעמים מפתיע אנשים שאנחנו מסתדרים עם כל כך מעט.

נסיעת הסקי השנתית שלנו תוכננה לשבוע של ט”ו בשבט. למה? כי זה שבוע של חלוקת תעודות מה שאומר שאין מבחנים, ואיפשר לילדות להעדר מלימודים במצפון (פחות או יותר) שקט. שוב אנחנו באוסטריה, והפעם – שלאדמינג. אתר יפה ונעים, לא גדול מדי אבל משתייך לסקיפס של אמדה שמאפשר גלישה באיזור גדול יותר.